פסק-דין בתיק ע"פ 3112/08

1.         בבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ביאליק עמדו לדיון 3 אישומים נגד המערער בהם יוחסו לו 3 עבירות על ס' 4(ב)(1) לחוק העזר לקרית מוצקין (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"א- 1991 האוסר "להחנות רכב במקום חניה, אלא אם כן - (1) הרכב שייך לסוגים שחנייתם שם הותרה כדין".

האישומים שבתיק מס' 644/08 ובתיק מס' 799/08 עניינם חניה ברח' אח"י אילת, והאישום בתיק מס' 645/07 עניינו חניה ברח' גרושקביץ.

2.         לאחר שביום 7.1.07 הורשע המערער באישום שבתיק מס' 644/07, ביקש המערער, לאור ההרשעה, לצרף את שני התיקים הנוספים, הודה והורשע במיוחס לו בהם, ולאחר טיעונים לעונש נגזר עליו  בגין שלושת האישומים ביחד, קנס בסך 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תחתיו.

3.         כרשום בעמ' 4 לפרוטוקול, הסכימה המשיבה כי הערעור בתיק מס' 645/07 יתקבל, כך שהמערער יזוכה מן האישום המתייחס לעבירת החניה ברח' גרושקביץ.

            אני מקבל איפוא את הערעור בתיק האמור, ומזכה את המערער מן האישום שבתיק מס' 645/07 של בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ביאליק.

4.         כמוסבר בהכרעת הדין, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי המערער החנה את מכוניתו ברח' אח"י אילת, כמתואר בכתב האישום, וכי מוצב שם תמרור ג-1, שמעליו היה מוצב שלט בצבע צהוב, בו נכתב: "לבעלי תוויות משני צידי הדרך לדיירי רחוב אח"י אילת בלבד". המערער אינו נמנה על דיירי הרחוב; אין לו תווית, ולפיכך נאסרה עליו החניה ברחוב האמור, כך לכאורה, מכוח התמרור והכיתוב בשלט שמעליו.

5.         בערכאה הראשונה העלה המערער שתי טענות: האחת - כי התמרור לקוי בכך שהשלט הוצב מעליו ולא מתחתיו, ולפיכך יש לראותו כבטל, ומכאן שלא עבר כל עבירה. השניה - כי ההוראה שבשלט אינה ברורה, והכתוב בו מעורר שאלות כגון "אילו תוויות אלו? מי ניפק את התוויות?", וכד'.

            הטענה הראשונה נסמכת על הסתירה (לכאורה) העולה מהוראות הודעת התעבורה (קביעת תמרורים), תש"ל-1970, בה, כמפורט בפסק דינה של הערכאה הראשונה, כלולה, מחד, הוראה המאפשרת הצבת שילוט, בנלווה לתמרור "מעליו, מתחתיו או לידו" (ס' 3(א)), ומאידך בעמודה 3 של ההודעה, מצויין, לגבי תמרור חניה כי השילוט הנוגע לסוגי כלי הרכב המותרים בחניה, חייב להיות מוצב מתחת לתמרור.

            בשאלה הראשונה קבע בית המשפט קמא (כב' השופט ארגמן), כי "לא נפל פגם בהצבתו של השלט, השנוי במחלוקת, שיש בה כדי לאיין את חוקיותו ואת תוקפו המשפטי המחייב", ולגבי השאלה השניה קבע כי "אין בטיעונו של הנאשם, בנסיבות נאשם זה (מורה לנהיגה בעיסוקו - ש.ב.) במיוחד, אלא התחכמות מיותרת" וכי אם מעורר השלט ספק כלשהו הוא יכול להתעורר רק "ביחס לשאלה, האם מדובר בשני תנאים קומולטיביים הדרושים לשם התרת החנייה, או שמא די באחד מהם, דא עקא, שבנאשם לא מתקיים אף אחד משני התנאים, לאמור: הוא איננו דר ברחוב אח"י אילת וגם אין ברשותו תווית חניה, הואיל וכך אין לגביו כל ספק שהוא מנוע מלהחנות את רכבו במקום."

            בעקבות זה באה ההרשעה שעליה מלין המערער.

6.         המערער טוען, בנוסף לטענותיו הנ"ל, כי לא נשמרו זכויותו להליך הוגן בערכאה הראשונה, ולפיכך אתארו בקצרה: נשלחו אל המערער שתי הזמנות לדיון: בתיק מס' 644/07 ההזמנה היא ליום 19.11.07 ובתיק מס' 799/07 ליום 7.1.08.

            הדיון בערכאה הראשונה נרשם בתיק מס' 644/07. בתאריך 19.11.07 הוקרא כתב האישום והתקבלה תשובת המערער. באין מחלוקת עובדתית, הורה בית המשפט קמא כי שני הצדדים יגישו את סיכומיהם עד ליום 20.12.07 וימציאו האחד לרעהו את הסיכומים באופן ישיר, וכי הכרעת הדין תינתן ביום 7.1.08, במעמד הצדדים.

            המערער קיים את החלטת הערכה הראשונה והגיש לבית המשפט קמא את סיכומיו ביום 18.12.07. לא כך נהגה המשיבה שהגישה את סיכומיה רק ביום 30.12.07. בעוד שהמערער המציא למשיבה את סיכומיו באופן ישיר במועד שנקבע לכך, סיכומי המשיבה הגיעו לידיו רק כשעה לפני מתן הכרעת הדין, (ככל הנראה בעת שהגיע לדיון בערכאה הראשונה לשם שמיעת הכרעת הדין) ולדעת המערער סיכומיו היוו רק "חלקי דבריו" ... (ו)בכך שלא היה ברשות המערער טענות המאשימה הופרה זכותו לטעון טענות היכולות לסתור את טיעוני המאשימה."

            המשיבה לא ראתה לנכון לבקש מן הערכאה הראשונה הארכת מועד להגשת סיכומיה. כפועל יוצא מכך, לא ניתנה בערכאה הראשונה כל החלטה המאריכה את המועד להגשת סיכומי מי מהצדדים.  בעוד שהמערער, כאזרח מן השורה פעל על פי החלטת בית המשפט והגיש את סיכומיו במועד, לא כך נהגה המאשימה, המנוסה בכגון אלה, ובפיה אין כל הסבר לכך, דבר שהביא את המערער לחוש ולהסיק כי זכויותיו להליך הוגן קופחו וכי השוויון נפגע.

7.         ס' 169 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1992 קובע: "בתום הבאת הראיות, או משנתקבלה הודיה בעובדות ולא הובאו ראיות, רשאים התובע ואחריו הנאשם להשמיע את סיכומיהם לעניין האשמה." (ההדגשה לא במקור).

            זכותו של הנאשם היא להביא בתום שמיעת הראיות את סיכומיו אחרי שמיעת סיכומי התביעה, כמתחייב מהוראת ס' 169 הנ"ל. הוראת הערכאה המבררת להגיש את סיכומי הצדדים, שניהם, במקביל, עד למועד שנקבע, עשויה להביא לקיפוח זכותו של הנאשם, אך לא בהכרח ייחשב הדבר כקיפוח ממשי ופגיעה של ממש הגורמים לעיוות דין כמשמעותו ב+-ס' 215 לחוק.

            לא השתכנעתי לגבי המקרה דנן כי סיכומי המערער בערכאה הראשונה היו רק "חלקי דברים", כטענתו. היו אלה סיכומי טענות שבהם פירט המערער את כל טענותיו והשגותיו. ולפיכך לא השתכנעתי כי נגרם למערער עיוות דין.

8.         פסיקת הערכאה הראשונה  באשר לטענות המשפטיות שהועלו בפניה מנומקת כהלכה (ר' גם תיק מס' 852/05 של בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ביאליק, מדינת ישראל נ' ליברמן ושבבו, מיום 9.1.06 מפי כב' השופטת נאות פרי), ונראית לי כנכונה. שכן, בענייננו לא מדובר על הגבלה או היתר לחנות הנוגעים לסוג כלי הרכב, אלא בהוראה הנוגעת לבעלי כלי הרכב והמחזיקים בתוויות, שרק להם הותר לחנות ברחוב האמור.

אולם, צירוף הדברים כמתואר בס' 7 לעיל, היינו האיחור המהותי בהגשת סיכומי המשיבה בלא לקבל היתר להגשתם באיחור, ואי המצאתם למערער שעה שהמערער קיים כהלכה את החלטות בית המשפט, דבר שהביא למניעת האפשרות המוקנית לנאשם להביא אחרון את טיעוני סיכומיו בתום בירור האשמה, כפי שחפץ המערער לבקש ולהשלים עובר למתן הכרעת הדין, מצדיקים, כך אני סבור, לקחת זאת בחשבון בעת גזירת הדין, והם מצדיקים הקלה של ממש בעונש.